מסיקור דו"ח "שוברים שתיקה" על מבצע "עופרת יצוקה" בעיתונות המודפסת עולה כי דובר צה"ל ודוברים רשמיים של הממשלה הצליחו למנוע את הדיון הציבורי שביקשו שוברי השתיקה לקיים. מעט מאוד מהסיקור הוקדש לגופם של דברים ולתוכן העדויות. הדיון הציבורי העיקרי שהתקיים בדפי העיתונים היה בשאלת הלגיטימיות של המבקרים ולא בדברי הביקורת עצמם.

פרטי העדויות כמעט ולא הובאו בדיווחים, ורוב קוראי העיתונים נאלצו לשמוע על תוכן העדויות במרומז בלבד, מתוך דברי הביקורת הקשים של דובר צה"ל ואחרים על הדו"ח ועל ארגון "שוברים שתיקה".

דובר צה"ל השתמש באחד התרגילים הפשוטים והבסיסיים ברטוריקה ומניפולציה: להסיט את הדיון מגופו של עניין (שאלת תיפקוד צה"ל בעזה) לגופו של דובר (שאלת הלגיטימיות של ארגון שוברים שתיקה). דומה שכלי התקשורת אפשרו לו בקלות יחסית להצליח בתרגיל.

• רקע
• הסיקור התקשורתי של דו"ח "שוברים שתיקה"

"מעריב"

"ידיעות אחרונות"

"הארץ"

• סיכום
• נספח: על תחושת הזילות של דובר צה"ל

רקע

ארגון "שוברים שתיקה" הוקם בשנת 2004 בידי קבוצה של חיילים משוחררים, במטרה לחשוף בפני הציבור הישראלי את שגרת חיי היומיום בשטחים הכבושים. ב-15 ביולי 2009 פרסם הארגון דו"ח בשם חיילים מספרים על מבצע "עופרת יצוקה", הכולל עשרות עדויות של חיילים אשר שרתו בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". העדויות חושפות שימוש ב"נוהל שכן" בניגוד לפסיקת בג"ץ, הריסת מבנים סיטונית והוראות מתירניות של פתיחה באש שהובילו לעיתים להרג חפים מפשע.

סמוך למועד פרסומו של הדו"ח פתחו גורמים רשמיים בישראל, דובר צה"ל ומשרד החוץ, בקמפיין המכוון נגד ארגון "שוברים שתיקה", בניסיון לקעקע את אמינותו ולערער על עצם הלגיטימיות שלו להעלות טענות ביקורתיות על התנהלות הצבא בעזה.

בכתבה שפורסמה במקומוני רשת שוקן ב-24 ביולי 2009, טוענים ליטל גרוסמן ועופר מתן כי דובר צה"ל, תא"ל אבי בניהו, יצא במתקפה תקשורתית מתוכננת נגד הארגון במטרה להסיט את הדיון מתוכן הדו"ח ולהשחיר את פני הארגון. לטענתם, הוא עשה זאת באמצעות ניסוחי תגובה חריפים והתערבות מאחורי הקלעים בתוכניות רדיו וטלוויזיה.

כתב צבאי שצוטט בכתבה, תמך בטענות השניים ואמר: "בניהו עשה מעשה חכם מבחינתו כשהסיט את הדיון מתוכן העדויות למבנה הפעילות של שוברים שתיקה ומידת אמינותם".

אותו כתב תולה את המתקפה הזאת, בלקחים שהפיק בניהו מפרשת העדויות שנחשפו במכללה הצבאית על שם רבין אשר הסבה לצבא נזק רב. "הפעם הוא החליט ללמוד את הלקח ולחסל את הזבוב לפני שיש לו כנפיים", אמר בכתבה.

אחד האמצעים שגייס בניהו במתקפה נגד הארגון היה הטענה הנוהלית, כי הארגון אינו עמותה אלא חברה בע"מ. בנוסף, טען כי מרבית פעולתו ממומנת על ידי גופים זרים כגון משרד החוץ הבריטי ושגרירות הולנד בישראל.

משרד החוץ לקח גם הוא חלק ב"מלחמה" נגד הארגון והתחיל לפעול נגד מקורות המימון שלו. המשרד מחה באופן רשמי בפני ממשלת הולנד בטענה ש"לא יתכן כי ממשלה ידידותית תממן גוף אופוזיציה" (הציטוטים המלאים, כפי שהופיעו בעיתונות, יופיעו בהמשך). כמו כן, המשנה למנכ"ל המשרד העלה את הנושא בפגישה שקיים עם שגריר בריטניה בישראל.

הטענות כלפי אופן הרישום של הארגון ומקורות המימון שלו נועדו, כך נראה, להסיט את הדיון הציבורי מהטענות המועלות בדו"ח "שוברים שתיקה" – לדיון בעצם הלגיטימיות שלו, בהיותו מונע, כביכול, מאינטרסים זרים ולא ענייניים.

באווירה הציבורית שנוצרה הצטרפו גם אנשי תקשורת למתקפה הבוטה נגד הארגון. כך הרשה לעצמו צמד המגישים עירית לינור וקובי אריאלי, לתקוף את הארגון באופן בוטה במיוחד בתוכנית "המילה האחרונה", ששודרה בגלי צה"ל ב-17 ביולי 2009. אריאלי שאל, בין השאר: "האם במקרה של בוגדים שמאלנים עם בעיות זהות קשות מאד שלא סגורים על עצמם, על חייהם, על אהובותיהם, על פרצופם הכאוב ועל עברם, הווהם ועתידם, מלשינים עלינו למחנה האחר –  מדוע החזקים שלנו לא מנפחים להם את הצורה ושולחים אותם הביתה עם צלקות?". עמיתתו לינור קבעה: "הארגון הקריץ דו'ח", וסיימה בדרישה מחברי הארגון: "תבסס את עצמך, יא זבל". סביר להניח כמובן, שלינור לא קראה את הדו"ח, בו מציינים "שוברים שתיקה" במפורש כי כל העדויות נבדקו ואומתו ע"י מקורות בלתי תלויים, וכי עדויות אחרות, שלא ניתן היה לאמת לא פורסמו.

דיון ציבורי המוסט מגופם של דברים לגופם של אנשים, הוא תופעה מסוכנת לכל חברה. התגייסותם של גופים ממלכתיים נגד ארגון ציבורי לגיטימי, שמשמיע ביקורת לגיטימית, מאיים על השיח הציבורי ועל החברה האזרחית בישראל ומסוכן לדמוקרטיה.

סקירה זו, בוחנת את האופן שבו סיקרו העיתונים "מעריב", "ידיעות אחרונות" ו"הארץ" את דו"ח "שוברים שתיקה" ואת התגובות אליו. בדקנו את הסיקור  בין ה-15 ביולי לבין ה-4 באוגוסט 2009.

הסיקור התקשורתי של דו"ח "שוברים שתיקה"

נראה, כי קוראי עמודי החדשות בשני העיתונים הגדולים בישראל, משמע מרבית קוראי העיתונים בישראל, כלל לא היו מודעים לנתוני דו"ח "שוברים שתיקה" על התנהלות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" ולסערה הציבורית שהתעוררה סביבו. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" בחרו להשאיר את העיסוק בנושא הזה כמעט אך ורק לעמודי הדעה. ביום פרסום הדו"ח ובימים שלאחריו לא הוקדשה ולו כתבה חדשותית אחת לנושא. קוראי העיתונים האלו יכלו להיחשף לפרטיו של הדו"ח רק בעקיפין, באמצעות קריאת מאמרי דעה.

חלק מכותבי טורי הדעה הללו הצטרפו אף הם לקמפיין המאורגן של דובר צה"ל ומשרד החוץ, שנועד לקעקע את הלגיטימיות של הארגון ובכך לגמד את אמינותם ומשמעויותיהם של הממצאים שלו. חלק מכותבי מאמרי הדעה התווכחו עם ממצאי הדו"ח ואחרים תמכו בטענות הארגון.

"מעריב"

כך למשל, יעל פז מלמד תוקפת את אמינות דו"ח "שוברים שתיקה", מצד אחד, ואת ההסתה נגד הארגון, מהצד השני, בשני מאמרי דעה עוקבים. בטור דעה שפורסם בעמוד 3 של חלק ב' של "מעריב" ב-19 ביולי, תחת הכותרת שוברים שתיקה, מספרים סיפורים, היא כותבת:

עצם הקמתו של (של הארגון) היא עניין מבורך [...] הבעיה הגדולה היא באופן שבו ניגבו העדויות, ויותר מכך באופן שבו הן הוצגו. מקריאת חלק מהלקט הלא מסודר של העדויות, כולן בעילום שם (למעט אחת), כולן אפילו ללא ציון שם החטיבה או הגדוד בהם משרתים החיילים, קשה מאד להגיע למסקנה שאנשי הארגון רצו שנגיע אליה, שצה"ל הפר ברגל גסה זכויות אדם אלמנטריות של פלסטינים חפים מפשע בעזה. אולי כן, אולי לא. השאלה הזו נשארה פתוחה בדיוק כפי שהייתה לפני פרסום הדברים.

[...] יוצא שהנזק של לקט העדויות, המגמתי בחלקו רב על התועלת. צריך לערוך תחקיר על כל חריגה מהנהלים, ועל כל הפעלת "ג'וני" בתור מגן אנושי. זה לא יקרה כי לא ברור מי הוא המעיד ועל איזה מקרה הוא מדבר. הנזק הרב יותר הוא לדימוי של כל מי שסבורים שהכיבוש הוא אסון לחברה הישראלית. הדימוי במקרה הזה הוא מהותי. "שוברים שתיקה" הצליחו לייצר סטריאוטיפ של שונא צה"ל ועוכר ישראל לכל מי שמאמין באג'נדה שלהם.

שבעה ימים לאחר מכן, ב-26 ביולי, מבקרת פז מלמד את ההתבטאויות בתוכנית "המילה האחרונה" במאמר שפורסם בעמוד 3, בחלק ב' של העיתון תחת הכותרת:

למה קובי אריאלי שונא אותי ? (כותרת ראשית)

בוגדים, מלשינים, עוכרי ישראל. השמאל הישראלי תמיד סבל מהגידופים הללו. אבל מה שנגמר פעם בטוקבקיסטים, הפך היום לקונסנזוס.

טורו של שי להב תחת הכותרת ישראלים שאכפת להם, שהתפרסם בעמוד 3 בחלק ב' של "מעריב" ב-29 ביולי, יצא נגד הניסיון להוציא את "שוברים שתיקה" אל מחוץ למחנה:

אפשר, כאמור, לחלוק על הדרך שבה אותם לוחמים אלמונים בחרו לפרוק את סיפוריהם. אבל קשה להתווכח עם העובדה שמדובר באנשים שאכפת להם, בניגוד לרוב הישראלי הדומם – ימנים ושמאלנים כאחד – שפשוט איבד כבר מזמן עניין במתרחש סביבו. אלו לוחמים שאינם נגועים בשנאה עצמית, אותו ביטוי דמגוגי קבוע, אלא בדאגה אמיתית לגורל המדינה אותה הם אוהבים באמת.

מנגד, טור של חיים נבון שהתפרסם בעמוד 2 של חלק ב' של "מעריב ב- 3 באוגוסט, תחת הכותרת אל תדחפו את האף שלכם, תקף את ממשלות הולנד ובריטניה על הסיוע במימון הארגון וארגוני שמאל אחרים.

כאמור, הדיון הציבורי שעורר הדו"ח סביב התנהגות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", לא הגיע לעמודי החדשות ב"מעריב", אלא רק בעקיפין. כאשר זה קרה, הובלטו בכותרות עמדות היוצאות, בעקיפין, נגד מסקנות הדו"ח והעומדים מאחוריו. כך למשל, התפרסמו בעמוד 11 של גיליון ה-31 ביולי שתי כתבות שהמסר העולה מהן קבע שלא דבק כל רבב מוסרי בצבא במהלך מבצע "עופרת יצוקה". הכתבה בראש העמוד סיפרה על הנווט הדרוזי הראשון, וכותרת המשנה שלה אמרה:

סרן איסמעיל, הנווט הדרוזי הראשון, מלמד פרק בפטריוטיות * הוא לא נרתע מלהפגיז בלבנון – למרות שמשפחתו חיה שם * הוא גם דוחה בתוקף טענות לגבי מוסריותו של צה"ל בעופרת יצוקה

הכתבה בתחתית אותו העמוד תחת הכותרת כתב הגנה לעופרת יצוקה: פעלנו במידתיות, מפרטת את העמדה הרשמית של ישראל לנוכח הביקורת העולמית כלפיה.

מסגור העמוד יוצר רושם ברור לקורא: יש "פטריוטים" (גם אם מדובר בטייס דרוזי) ויש מי שאינם "פטריוטים" (אלה המבקרים את מדיניות ישראל).

כתבה אחרת שפורסמה בעמוד 6 בגיליון ה-2 באוגוסט תחת הכותרת זעם בישראל: בריטניה מממנת בנייה פלסטינית במזרח ירושלים עסקה, בין היתר, בביקורת שמותחת ישראל הרשמית על מקורות המימון של ארגוני שמאל ישראלים:

הדובר (איש משרד החוץ הבריטי. הערה שלנו), שמוצב באבו-דאבי, סיפר כי בריטניה נאבקת בהתנחלויות, ומממנת פעילות של מעקב אחרי בנייה ישראלית והתנגדות להריסת בתים [...]

"...זוהי חוצפה", אומר יוסי לוי, דובר משרד החוץ. "אנחנו לא מקבלים כל ניסיון של מדינה לממן פעילות פוליטית במדינה אחרת. זה מעשה שלא ייעשה. חציית כל הקווים הדיפלומטיים."

דובר משרד החוץ לא נשאל, למשל, מה עמדתו לגבי התמיכה של גורמי חוץ בעמותות ימין קיצוניות המיישבות אזורים פלסטיניים, רגישים ביותר מבחינה פוליטית ודתית, במזרח ירושלים. הוא גם לא נשאל מדוע הגדיר את פעילות הארגונים כ"פוליטית" למרות שלא מדובר בארגונים מפלגתיים או בפעילות מפלגתית, ובמה שונה פעילותם של אלה מכל פעילות של ארגוני חינוך, רווחה או תרבות שגם לפעולותיהם יש משמעויות פוליטיות, אך הם אינם פסולים בעיניו.

"ידיעות אחרונות"

תמונה דומה ניתן לראות ב"ידיעות אחרונות". כמו ב"מעריב", הדיון המועט שמקיים ידיעות בממצאי הדו"ח נשאר בעיקר בעמודי הדעה. כאשר הגיע הדיון לעמודי החדשות, הכותרות ביטאו עמדה המבקרת את "שוברים שתיקה". אלא שבשונה מ"מעריב", הביקורת הזו הייתה ישירה ובוטה.

בעמוד הראשון של גיליון "ידיעות אחרונות" ב-4 באוגוסט הופיעה הפנייה לכתבה בחלק ב' של העיתון שכותרתה:

"המצפון שלי שקט" (כותרת ראשית)

מח"ט גבעתי היוצא אל"מ אילן מלכא: "שוברים שתיקה" פועלים מתוך רוע (כותרת משנה)

הכתבה עצמה הובלטה גם בעמוד השער של חלק ב' של העיתון תחת הכותרת הבאה:

משיב אש (כותרת ראשית)

"יש תחושה ש'שוברים שתיקה' עושים את זה מתוך איזשהו רוע. זה משגע אותי", אומר מח"ט גבעתי, אל"מ אילן מלכא, בראיון לרגל סיום תפקידו, שבו הוא מתמודד ישירות עם כל הטענות שהועלו נגד פעילות החטיבה במבצע "עופרת יצוקה".

"כשהאויב בוחר להילחם בתוך שטח אורבני יש לזה מחיר כבד מאד"

בעמודי הדעה של העיתון ניתן ביטוי למגוון רחב יותר של דעות. לצד טור של חגי סגל שהתפרסם בעמוד 20 של המוסף לשבת ב-24 ביולי, ותקף את אנשי הארגון, התפרסם גם טור של א.ב יהושע תחת הכותרת הטו אוזן לשוברי השתיקה (עמוד 29 בגיליון ה-21 ביולי).

"הארץ" 

בניגוד לשני העיתונים הגדולים "הארץ" הקדיש מקום נרחב לדיון בדו"ח ובממצאיו ועסק בעמודי החדשות בהרחבה בדיון הציבורי שהתפתח סביבו. כך למשל, בעמוד הראשון של גיליון ה-15 ביולי הופיעה כתבה תחת הכותרת עדות של לוחם בגולני: צה"ל השתמש בפלסטינים כמגן אנושי ב"עופרת יצוקה" בניגוד להנחיות בג"ץ. הכתבה המפרטת חלק מממצאי דו"ח "שוברים שתיקה", המשיכה לעמוד 3 ומתחתיה הובאה תגובת דובר צה"ל תחת הכותרת "מצרים על הצגת דו"ח נוסף שמהימנותו לא נבדקה". בתגובתו טוען צה"ל בין היתר, כי הארגון לא אפשר לצבא לבדוק את טענותיו בטרם הפרסום בתקשורת.

בכתבה נוספת באותו עמוד תחת הכותרת קצין בכיר ל"הארץ": המפקדים סברו שהם פועלים לפי רוח החוק, מציג הקצין גרסת נגד בנוגע למספר אירועים ספציפיים שתוארו בדו"ח. ביום שלמחרת, ה-16 ביולי, המשיך העיתון לפרסם חלקים מהדו"ח בכתבה שפורסמה בעמוד 5 תחת הכותרת עדות: "לא היתה התייחסות לחפים מפשע". מתחת לכתבה זו התפרסמה כתבה תחת הכותרת: ברק: הביקורת על צה"ל לא במקומה. טענות תפנו אליי.

הכתבה עסקה בעמדת הממסד הביטחוני לפיה לארגונים מסוגו של "שוברים שתיקה" אין למעשה זכות לפעול:

[...] דובר צה"ל, תא"ל, אבי בניהו, שב ותקף את הארגון והביע ספק באשר למניעיו [...] ברק אמר אתמול כי "כל ביקורת של ארגון כזה או אחר כלפי צה"ל אינה במקומה ומופנית לכתובת הלא נכונה. אם יש למישהו ביקורת או השגות על פעילות צה"ל יש להפנות אותן אליי כשר הביטחון" [...]

תא"ל בניהו טען כי "הרבה מאד ארגונים ועמותות מקיימים תחקירים על צה"ל אבל אני רואה איזושהי זילות אתית שמתרחשת בתקופה האחרונה ואני מייחס את זה לתחרות בין ארגונים על תרומות מחו"ל".

טור פרשנות של עמוס הראל שפורסם באותו העמוד תחת הכותרת אמנות הסטת הנושא תקף את אופן ההתנהלות הזה של מערכת הביטחון:

לקט עדויות החיילים שפרסם ארגון "שוברים שתיקה" עורר מיד את רפלקס המגננה המחודד של החברה הישראלית. תוכניות הרדיו נשמעו אתמול כמו מפגן ארוך של גינוים. שר הביטחון ביקש להפנות כל טענה על התנהגות צה"ל ברצועת עזה אליו, במקום אל החיילים. דובר צה"ל הודיע כי הארגון הוא חברה פרטית העוסקת במניפולציה תקשורתית. ואילו ח"כ עותניאל שנלר (קדימה) דרש מהעדים להפסיק להסתתר. הויכוח שוב מוסט, בכישרון רב יש להודות, לאפיק מאד ספציפי: מהימנות העדים וכטיעון חליפי –  בוגדנותם כלפי החברה הישראלית. [...]

הביקורת הבינלאומית, ובכלל זה דו"ח חריף הצפוי מצדו של האו"ם, תימשך בכל מקרה. אפשר וצריך לנהל על כך דיון גם בתוך החברה בישראל, במקום לענות על כל טענה במקהלה של "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם", כאילו העניין הזה כבר הוכרע באולימפיאדה שבה התחרו ביניהם צבאות בקפיצה מוסרית לרוחק.

כעשרה ימים לאחר מכן, ב-26 ביולי פורסמה הפנייה לכתבה בעמוד הראשי של הגיליון תחת הכותרת "שוברים שתיקה" במרכז תקרית דיפלומטית בין הולנד וישראל כותרת הכתבה בעמוד 3 אמרה:

מקור מדיני: לא ייתכן שממשלה ידידותית תממן גוף אופוזיציוני

מדינת ישראל נגד "שוברים שתיקה": דרשה מהולנד להפסיק העברת הכספים לארגון

הכתבה מפרטת את מאמצי משרד החוץ להצר על פעילות הארגון:

[...] לדברי מקור מדיני בירושלים, השגריר הוסיף כי ישראל היא מדינה דמוקרטית וכדאי להשקיע כספים במקומות שבהם אין דמוקרטיה. הוא ציין כי ארגון "שוברים שתיקה" הוא חוקי ולגיטימי, אך מימון שלו אינו סביר "לנוכח הרגישויות המדיניות". "לא יכול להיות שממשלה ידידותית תממן גוף אופוזיציה", אמר מקור מדיני בכיר בירושלים, "אנחנו לא מדינת עולם שלישי".

ב-29 ביולי פורסמה בעמוד 3 כתבה על פעילות דומה של משרד החוץ תחת הכותרת ממשלת בריטניה העבירה 40 אלף ליש"ט ל"שוברים שתיקה".

שתי הכתבות הללו לא העלו שאלות בנוגע ללגיטימיות של פעולת המדינה נגד ארגונים לגיטימיים המרכיבים את החברה האזרחית, ולא דרשו את תגובת הגורמים הרשמיים לשאלות אחרות שהיה ראוי לשאול. קוראי העיתון לא קיבלו סיקור מלא של עניין קונטרוברסלי זה ולא את הקשריו המתבקשים, כמו השאלה הנוגעת בזכות הממשלה לשלול את הלגיטימיות של ארגונים שפועלים במסגרת חופש הביטוי והדעה, רק משום שלממשלה לא נוח עם העמדות המוצגות על ידי הארגון.  חובתה של עיתונות אחראית היה להעלות שאלות אלה במלוא משמעותן הציבורית, הפוליטית והמוסרית.

סיכום

בפרשת דו"ח "שוברים שתיקה" היינו עדים לניסיון ממסדי מאורגן ופסול שנועד להטיל מגבלות על השיח הציבורי ועל חופש הפעולה של החברה האזרחית בישראל במטרה למנוע ביקורת לגיטימית מגוף לגיטימי. שניים מתוך שלושת העיתונים המרכזיים בישראל, העדיפו להתעלם מהנושא כמעט לחלוטין. כאשר פורסמו כתבות בנושא בעמודי החדשות של העיתונים הללו, הן תרמו במישרין או בעקיפין, לניסיון לערער על הלגיטימיות של הטענות שהוצגו בדו"ח ושל הארגון שפרסם אותן. "הארץ" הקדיש לנושא מקום רב יותר. הוא הציג בהרחבה חלק מממצאי הדו"ח וסיקר את הדיון הציבורי שהתנהל סביבו. אולם גם "הארץ" נמנע מלשאול את השאלות המתחייבות מאופן התנהלותו של משרד החוץ וממסע הדה-לגיטימציה כלפי "שוברים שתיקה", שנוהל באמצעות מתקפה על המקורות המממנים שלו.