1. מבוא: ב-8 בפברואר 2005 בפסגת שארם א-שייח', הכריזו ראש הממשלה, אריאל שרון, ויושב-ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, על הפסקת אש בין הצדדים – לאחר יותר מארבע שנים של אינתיפאדה. מאז הפסגה, מחליפים שני הצדדים, חדשות לבקרים, האשמות הדדיות על הפרות מכוונות ולא-מכוונות של ההבנות. דו"ח זה מבקש לבחון כיצד סיקרו אמצעי התקשורת הישראליים את הפסקת האש, כיצד פירשו את פעולותיהם, החיוביות והשליליות, של שני הצדדים – וכיצד טיפלו בהצהרותיהם של שני הצדדים בכל הנוגע להפרות הפסקת האש של הצד השני.

הדו"ח מתמקד בתקופה של 32 יום, בין ה-9 באפריל 2005 וה-10 במאי 2005, ובודק את דפוסי הסיקור בששת אמצעי התקשורת הישראליים המרכזיים - "הארץ", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", ומהדורות החדשות המרכזיות בערוצי הטלוויזיה 1, 2, ו-10.

בסכסוך קשה וארוך כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, תקופות של הפסקת-אש ורגיעה יחסית – כמו זו שסיקורה נבחן בדו"ח זה – חשובות לא פחות מהתקופות האלימות יותר. שני הצדדים מגיעים אל הפסקת-האש מותשים, פגועים וחסרי-אמון. כמעט באופן טבעי, נוטים שני הצדדים להקל ראש במקרים שבהם הם עצמם הפרו את ההסכמות שהובילו להפסקת-האש, ולראות בהפרות של הצד השני הוכחה לכך שהוא מתכוון לחזור למעגל האלימות. כל צד נוטה לראות בהפרות שלו טעויות בלתי מכוונות, ובהפרות של הצד השני – תוצאה של מדיניות. זאת, ועוד: במצבים מהסוג הזה, עשויים מקבלי ההחלטות – במקרה שלנו, מקבלי ההחלטות הישראליים – להצהיר הצהרות שאינן מיועדות לחזק את הפסקת-האש, אלא דווקא להכין את הקרקע להטלת האשמה על הצד השני, במקרה שהפסקת האש תיפסק.

דווקא משום כך חשוב שאמצעי התקשורת, המספקים לצרכניהם מידע על מצב העניינים הרופף הזה, יספקו להם מידע מאוזן, אמין ובדוק – שינסה לבחון באופן עצמאי את האירועים בשטח, ולפרש באופן ביקורתי את ההתבטאויות הרשמיות. כפי שנראה בדו"ח הזה, אמצעי התקשורת לא מילאו את תפקידם במובן הזה.

חלקו הראשון של הדו"ח (סעיפים 2-5) עוסק בסיקור מעשיה ומחדליה של ישראל; חלקו השני – במעשיה ומחדליה של הרשות הפלסטינית. בשני החלקים, אין הדו"ח מבקש לקבוע באיזו מידה מילא כל אחד מהצדדים אחרי התחייבויותיו, ובאיזו מידה "צדק" יותר בהאשמותיו כלפי הצד השני. הדו"ח מבקש לעסוק רק בסיקור החדשותי של השאלות האלה – ולבחון באיזו מידה סיפקו אמצעי התקשורת לצרכניהם מידע בדוק, מתוחקר ומלא על המציאות המורכבת של הפסקת האש הרופפת – מידע שיאפשר לצרכני התקשורת לעבד לעצמם תמונת עולם מושכלת על השלב הנוכחי בסכסוך.

2. כיצד סוקרו פגיעות של צה"ל בפלסטינים? במהלך תקופת הבדיקה, נהרגו 9 פלסטינים מירי חיילים ב-6 תקריות שונות; כמו כן נפצעו למעלה ממאה פלסטינים. באמצעי התקשורת שנבדקו הופיעו 42 איזכורים של האירועים האלה. באופן כללי הדיווחים היו מינימליים, והם הוצנעו באמצעי עריכה שונים. מקרים שבהם נפצעו פלסטינים מירי חיילי צה"ל כמעט לא דווחו, גם כאשר היו אלה פציעות קשות.

הדו"ח בוחן בהרחבה שני מקרים מרכזיים: הרג שני נערים פלסטיניים בבית ליקיא, ב-4 במאי 2005; והרג שלושה נערים פלסטיניים בציר פילדלפי ב-9 באפריל - שעליו הגיבו הפלסטינים בירי מרגמות. כל הדיווחים הראשוניים על האירועים האלה הסתמכו על הגירסה הצה"לית הרשמית, ונעדרה מהם בחינה ביקורתית של הגירסה הזו. לאחר שצה"ל פירסם תחקירים משלו על האירועים, פורסמו הממצאים החמורים בהצנעה – חוץ מאשר ב"הארץ". פרספקטיבה ביקורתית עצמאית הופיעה רק בטורי הפרשנות ובכתבת תחקיר אחת - שהתפרסמו הרחק מעמודי החדשות. אף אחד מכלי התקשורת גם לא עסק בעמודי החדשות שלו בשאלות המהותיות שעלו מהאירועים – כמו מדיניות הפתיחה באש של צה"ל בעיצומה של הפסקת האש.

3. כיצד סוקרו התגובות הפלסטיניות לאירועים האלה? התגובות הפלסטיניות הוצנעו בדיווחים על האירועים האלה בכל אמצעי התקשורת. ערוץ 2, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" פשוט התעלמו מרוב התגובות. ערוץ 1 ו"הארץ" סיפקו מעט יותר מקום לתגובות. גם כשהוצגו, נשארו התגובות בגוף הכתבות, בעיתונים ובטלוויזיה, ולא זכו לכותרות. חוסר האיזון בולט עוד יותר בהשוואה לתגובות הישראליות על מעשים פלסטיניים: ביקורתו של אבו מאזן על ישראל, למשל, לאחר הרג שלושת הילדים, הופיעה רק בגוף הידיעות; דברי הביקורת של ראש הממשלה שרון, ושר הביטחון מופז, על ירי התגובה הפלסטיני, הופיעו בכותרות העמוד הראשון בכל העיתונים וזכו למקום מרכזי במהדורות החדשות. דפוס ההתעלמות הזה מדבריהם של דוברים פלסטיניים חזר על עצמו גם כאשר הביעו הפלסטינים ביקורת כללית על מדיניותה של ישראל במהלך הפסקת האש.

4. כיצד סוקרה ביקורת בינלאומית על ישראל? בשבועות שלאחר הבנות שארם א-שייח' מתחו גורמים בינלאומיים שונים ביקורת על ישראל, וטענו שהיא אינה ממלאת את התחייבויותיה. ביקורת כזו נשמעה על כך שישראל נמנעת משיתוף פעולה עם אבו מאזן, על כך שאינה משחררת אסירים, ובמיוחד על כך שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות. ביקורת על הנושא האחרון הושמעה גם על-ידי נשיא ארצות-הברית, ג'ורג' בוש. הביקורת הוצנעה על-ידי רוב אמצעי-התקשורת, ומשמעותה מוזערה. הרושם שהתקבל מהדיווחים הוא שאין כאן ויכוח אמיתי אלא שישראל וארצות-הברית, למשל, פשוט מסכימות שלא להסכים ביניהן על נושא הבניה בהתנחלויות.

5. כיצד סוקרה הביקורת הפנים-ישראלית? ביקורת מצד בכירים במערכת המדינית והביטחונית על מדיניות הממשלה נדחקה אף היא לשוליים. בתקופת הבדיקה הופיעו בכלי התקשורת 28 ידיעות בהן הופיעה ביקורת כזו - 19 מהן בעיתון "הארץ". גם ב"הארץ", וגם בדוגמאות הבודדות שהופיעו בשאר אמצעי התקשורת, בדרך כלל כאשר הופיעה הביקורת היא הוצנעה באמצעי עריכה שונים.

6. כיצד סוקרו מעשיה ומחדליה של הרשות הפלסטינית?

א. כיצד סוקרו ההפרות הפלסטיניות של הבנות שארם א-שייח'? ברוב המקרים שבהם האשימו גורמים ישראליים רשמיים את הרשות הפלסטינית בהפרת התחייבויות – קיבלו אמצעי התקשורת את הדברים כלשונם, ולא בחנו אותם בעצמם. ברוב המקרים, לא אפשרו אמצעי התקשורת לגורמים פלסטיניים להגיב על הטענות נגדם. ערוץ 10 פעל באופן יוצא דופן, והקפיד להביא את התגובה הפלסטינית. כל אמצעי התקשורת – כולל ערוץ 10 – הבליטו את ההפרות הפלסטיניות בכותרות, והשאירו את התגובות הפלסטיניות בגוף הידיעות.

ב. כיצד סוקרו הפעולות הפלסטיניות שקיימו את הבנות שארם א-שייח'? במהלך תקופת הבדיקה, הופיעו באמצעי-התקשורת איזכורים לצעדים שנקטה הרשות הפלסטינית ברוח ההבנות: יישום רפורמות שלטוניות וביטחוניות, איחוד מנגנוני הביטחון, חיזוק שלטון החוק, פירוק הארגונים החמושים מנשקם וחידוש התיאום הביטחוני. האיזכורים האלה נדחקו למקומות מוצנעים בעיתונים ולשולי מהדורות החדשות, והופיעו לא פעם תחת כותרות שדווקא הבליטו הפרה פלסטינית זו או אחרת של ההבנות. בנוסף, לוו איזכורים אלה לא פעם בהערכות של מערכת הביטחון הישראלית – שהמעיטו באופן מתמיד בחשיבותן של הפעולות הפלסטיניות האלה.

7. מסקנות: במהלך תקופת הבדיקה, הצניעו אמצעי התקשורת את ההפרות הישראליות של הבנות שארם א-שייח' והבליטו את ההפרות הפלסטיניות. הביקורת שהושמעה על ישראל, מצד גורמים פלסטיניים, ישראליים ובינלאומיים, הופיעה לעתים רחוקות, ותמיד בשולי החדשות. ביקורת על הפלסטינים, לעומת זאת, דווחה בהרחבה יתרה. באופן כללי העיסוק בשאלות המדיניות הללו זכו למעמד משני בסיקור התקשורתי שעסק בעיקר בתכנית ההתנתקות.

דפוסי הסיקור והעריכה האלה – שאליהם התלווה סיקור נרחב מאד של כל פגיעה פלסטינית בישראלים – סיפקו לקהל צרכני התקשורת תמונת מצב ברורה וחד-משמעית: ישראל עומדת בהתחייבויותיה, וברוב המוחלט של המקרים אינה מסכנת את הפסקת האש. הרשות הפלסטינית, מצד שני, מפרה בהתמדה את הבטחותיה, ומנהיגה, אבו מאזן, אינו רוצה, או אינו יכול, לקיים הפסקת אש לאורך זמן. משום כך, הפסקת האש עתידה להתמוטט – באשמתם הבלעדית של הפלסטינים. במובן הזה, ממשיכה התקשורת הישראלית לפעול על-פי התפיסה הממסדית השלטת, שעל-פיה הרשות הפלסטינית אינה "פרטנר". תפיסת העולם הזו, היא שעומדת גם בבסיס מהלך ההתנתקות החד-צדדית ברצועה.